אחרי תקופה ארוכה שהתאפיינה בפילוג, בהפגנות וכותרות מאשימות, בהמון שנאה ושחיתות והרבה רע מסביב, מגיע השבוע שבין יום השואה ליום העצמאות. בתוך הכאב והעצב השבוע הזה מאופיין בסיפורים על אנשים טובים. סיפורי גבורה ואנושיות. הוא מאופיין בלכידות חברתית, בגאווה לאומית. בתחושת היחד. ויחד עם אותם סיפורים על אותם אלו שכבר לא איתנו אבל נשאר בנו הרבה מהם, הערכים והאומץ והנתינה, יחד עם הסיפורים והזיכרונות, עולים גם השאלות והחששות של מה נהייה מאיתנו ומהמקום הזה שאנחנו חיים בו, מהמדינה הזו..?
בסוף הקרנת הסרט, כשאני עוד נאבקת בניגוב הדמעות ששטפו אותי, בחרו חלק מהצופים להגיב ולשתף בהרגשתם. הם דיברו בכאב על הטינופת והלכלוך שנשארים בכל חלקה טובה ועל הרצון של חלק מהאנשים בקהל להיות כמו האבא הזה, לחפש את הקבלה או הרמז שיובילו למטנפים.
ואיכשהו סרט שעוסק בשכול ובמאבק לשמור על זכרו של הבן נקי, כפי שהוא היה, נצרב בתודעה כסרט שעוסק בלכלוך, בחוסר אכפתיות, בחוסר התחשבות באחר. הדיסוננס בעיניי הוא הפער שבין הזיכרון לבין החיים עצמם. אולי פער זו לא המילה הנכונה. זה השילוב בין השניים. הרצון לא לשכוח את מה שהיה ואת מי שהיה, יחד עם הרצון לא לשכוח מה חשוב לנו כאן ועכשיו. איך להמשיך להיות אכפתיים ואופטימיים בימים אלו.
ואיכשהו אני נשארת עם פחות מילים לכתוב אלא יותר עם מחשבות. ורוצה להזמין אתכם למרוץ לזכרו של נדב ריימונד ז"ל. המרוץ מתקיים ביום שישי הבא, 23.4.2021 והוא משלב בתוכו זיכרון ועצב, ואהבת הארץ ואהבת האדם, וחברים טובים והמון המון אופטימיות.
https://www.facebook.com/friendsofnadav/photos/a.391367787704533/1795299000644731/
שיהיה לכולנו סוף שבוע טוב
מאחר ואי אפשר לשים קישור - מי מכם שירצה לצפות בסרט "טינופת" מוזמן לפנות אליי ואשלח בפרטי.
*ביטוי שאינו קשור בדר"כ לענייני ניקיון אלא יותר להתנהגות אישית ובין אישית. מתייחס לאותם מצבים בהם "נתפסת" לאחר התנהגות לא נאותה.
