היה לי זוג שישב אצלי בפגישת התייעצות על הצוואה ולאחר שעברנו על כל ההתלבטויות והנקודות הם אמרו שהם הולכים להתייעץ עם הילדים שלהם. שאלתי למה? הרי הצוואה בסופו של דבר היא מעשה אישי שלהם וצריכה לבטא את הרצון שלהם. ובנוסף, התייעצות עם הילדים עלולה לייצר דילמות ומתחים. הם ענו – אנחנו מתייעצים על הכל עם הילדים. הם לא חזרו להכין את הצוואה..
בסיום אחת ההרצאות שלי ניגשה אליי אחת המשתתפות וביקשה להתייעץ. היא סיפרה שהיא גרושה מזה הרבה מאד שנים, ויש לה 4 ילדים בוגרים. סיפרה שהכינה צוואה ונתנה לכל ילד עותק ומאז הבן הצעיר שלה, שהיה בתחילת שנות העשרים, לא עוזב אותה בשקט. כל הזמן מתלונן שהייתה צריכה לתת לו יותר בצוואה, כועס עליה ומאיים בניתוק הקשר. היא הייתה במצוקה ולא ידעה מה לעשות. עניתי שתמיד אפשר להכין צוואה חדשה – אך התשובה שהיא מחפשת לא קשורה לצוואה אלא למערכת היחסים.
הרבה פעמים, אם אין סיבה מיוחדת לספר, אני ממליצה לשים את הצוואה במקום שמור, שיהיה קל למצוא, ולעדכן את הילדים שיש צוואה וכשיגע הזמן ידעו איפה למצוא אותה. כשיש סיבה לספר אז כמובן ההמלצה היא אחרת.
זה מה שקרה אצל לקוחה בת 94 שערכתי לה צוואה. ללקוחה שלושה בנים כשהצעיר מביניהם, מתקרב לגיל 70, התגורר שנים רבות בחו"ל ולאחר שהתגרש חזר לארץ ומתגורר איתה בבית. שיפץ לו חלק מהבית למעין יחידה נפרדת וזה בעצם מה שאיפשר לו מגורים. בכל יום בשעה 17:00 הם נפגשים לתה ועוגה במטבח אצלה, הוא כמובן מסייע ועוזר אבל בסה"כ זה מאפשר לשניהם יחד ולחוד במידה הנכונה. היא ציוותה בצוואה שהבית יתחלק בין שלושת הילדים אבל רק לאחר שהבן שמתגורר בבית כבר לא ירצה או לא יצטרך אותו. כלומר, הבטיחה לו מגורים עד סוף חייו. היה לה חשוב שהוא יידע את זה. שיהיה רגוע. אז המלצתי לה לעדכן אותו וגם את שני האחים שלו (שהיא ידעה שיסכימו ויבינו את הרצון שלה).
אני תמיד ממליצה, אלא אם יש עניין מיוחד, שאם כבר לספר או לתת עותק, אז לכל הילדים. אחד הלקוחות שלי היה אדם בגיל 75 בערך שהבן שלו תמיד הביא אותו אליי למשרד. הסברתי לבן שאת הכנת הצוואה אני עושה עם אבא לבד והוא באמת חיכה לאבא בחנייה בכל פגישה. בפגישה האחרונה, לאחר שהאבא חתם על הצוואה קראתי לבן. כששניהם ישבו אצלי במשרד נתתי לאבא שתי מעטפות סגורות. הסברתי לבן שאני נותנת לאבא שני עותקים במעטפות סגורות ושהמלצתי לאבא לשים עותק אחד בארון ועותק נוסף הוא יכול להפקיד אצל רשם הצוואות. "אבל מה עם עותק בשבילי? אני רוצה לראות".. הסברתי לו שאבא יכול לבחור אם לצלם את הצוואה ולתת לכל ארבעת הילדים. הוא היה לא שקט.. הסברתי לו שאני בעצם מגינה גם עליו, על הבן, בכך שאני מקפידה על כך. כדי שלא יטענו אח"כ שהוא השפיע על האבא בכתיבת הצוואה. הוא הבין.. היה עדיין מוטרד ושאל: "בסדר.. הבנתי.. אממ.. אבל זה הגיוני מה שהוא כתב בצוואה?" עניתי: "זה הגיוני בעיני אבא".
לפעמים ההמלצה שלי מובנת רק בדיעבד. זוג שערך צוואה הגיעו אליי לשלב החתימה ועוד לפני שהתיישבו היא אמרה: "עפר, צדקת.. ואני לא הקשבתי לך..". והוא הינהן מהצד. שאלתי מה קרה והיא סיפרה שלמרות המלצתי לא לשתף בתוכן הצוואה היא בחרה לגשת לנכדה בת ה-10 ולספר לה בסוד שאת הטבעת המיוחדת ששיש לה בארון היא מורישה לה, לנכדה. ועכשיו, היא מספרת, הנכדה בחרדה מזה שסבתא הולכת למות, האמא של הנכדה כועסת והסבתא (הלקוחה) צריכה עכשיו לתקן את הבאלגן – אז למחרת היא והנכדה ביום בילוי מושקע.
לפעמים עדיף לא להגיד כלום.. לפחות הרוויחה יום בילוי עם הנכדה.
שיהיה סוף שבוע נעים
* מתוך משנה אבות. השתיקה משמשת משמר לחוכמה (סייג=גדר).
