נזכרתי השבוע בסיפור הזה כשקראתי מייל ששלחה אליי לקוחה מהעבר. לפני שבע שנים בערך הזמינו אותי לקיבוץ במרכז לסייע בסכסוך בין משפחה לקיבוץ. האישה והבעל שהיו סביב גיל 55, איכשהו מצאו עצמם בקונפליקט מאד קשה עם הקיבוץ סביב בעיה אישית שנגררה מוועדת פרט, לצוות רווחה, להנהלה – בכל פורום אפשרי, ובשום מקום לא הצליחו להגיע להסכמות והעלבון והקושי רק התגברו. נפגשתי עם בני הזוג ונציגי ההנהלה לגישור שהתמקד בשני נושאים – בצורך הספציפי של אותה משפחה ובנתק ובכעס בין המשפחה לקיבוץ. היו לנו שלוש פגישות במהלכן עלו הדברים והייתה הזדמנות אמיתית לאיחוי הכאב והקרע. המענה לצורך של המשפחה היה קצת יותר מורכב – זו הייתה הוצאה לא קטנה במקביל למורכבות שקיימת תמיד בקהילה כמו קיבוץ, מורכבות של איך ומה לאפשר במסגרת ההחלטות הקיימות והרצון שלא לייצר פערים או תקדימים. 

בתוך תהליך הגישור ומעצם היותו גלוי ופתוח צצים לפעמים הפתרונות ובאמת, בשלב כלשהו מצאנו את הדרך ונוצרה הסכמה שהצליחה לתת מענה לשני הצדדים. הפתרון התייחס למצב אותה עת והשתדלנו להעריך את כל מה שיכול לקרות וגם לכך התייחסנו בכך שאחד הסעיפים עסק בטווח הרחוק. אני עד היום זוכרת (ולמען האמת גם שומרת) את המכתבים שקיבלנו, אני והנהלת הקיבוץ, מהמשפחה בהם ביטאו את התודה הגדולה על האמפטיה, הרצון ללכת לקראת והגמישות. 

לפני כמה שבועות יצרה איתי קשר האישה ובמקביל גם מנהל אותו קיבוץ. שניהם ביקשו ממני לתת פרשנות לסעיף מסוים, אותו סעיף שעסק בטווח הרחוק. מסתבר שאותו סעיף, שאז היה נראה לנו נותן מענה לכל האפשרויות, לא צפה את ההחלטות שאותו קיבוץ קיבל במהלך השנים, וכיום יש ויכוח מה צריך לעשות. הזכרתי גם לאשה וגם למנהל אותו קיבוץ שבהסכם יש סעיף שקובע שאם אין הסכמה לגבי פרשנות של סעיף מסוים יש לפתור את הנושא בגישור והצעתי את עזרתי. 

לפני כמה ימים קיבלתי מהאישה מייל קשה מאד. במייל היא מביעה את תסכולה וכאבה על מה שמתרחש כעת ובין השאר מטיחה בי מילים קשות. ברגע הראשון הרגשתי בדיוק כמו אותו כאב שהיה לי מהמכה באף. נפגעתי וכעסתי ומיד רציתי להגיב. כתבתי לה מייל תשובה ובו התייחסתי לטענות שלה כלפיי ומבלי להיכנס לגישור עצמו הזכרתי לה את הסיטואציה שהייתה אז ולמה אי אפשר לשפוט את הדברים היום וחזרתי והדפתי את המילים הקשות שלה.. בקיצור – השבתי את כבודי. אבל לא שלחתי את המייל. שמרתי בטיוטות והחלטתי לחכות קצת לפני שאני שולחת, לחשוב על זה שוב. 

כשחשבתי על זה הבנתי שאם אשלח את המייל אז יכולהיות שבאמת כבודי יושב אליי אבל זה ברור שאז לא אוכל לעזור ולקיים פגישת גישור ולנסות לסייע להביא אותם להסכמות. ומצד שני, אם באמת חשוב לי לעזור, ואני מבינה שהסיטואציה לא פשוטה עבורם ומעוררת רגשות קשים, אני יכולה לשלוח תשובה קצרה שמתייחסת לרגשות שלה, שומעת אותם, ומציעה לסייע בפגישת גישור, מבלי להגיב לדברים שהטיחה בי. להיות מה שנקרא "המבוגר האחראי". וכמו אותן כמה דקות אז לפני הרבה שנים בחדר השינה שלי נרגעת מהכאב באף ומצליחה לצאת רגועה יותר ובשקט להסביר לאור מה קרה, היומיים שהתשובה שלי שכבה בטיוטות עשו את שלהן. הרגשתי שכלפי עצמי, לעצמי, החזרתי את הכבוד שלי ונרגעתי. מחקתי את הטיוטה ושלחתי תשובה קצרה והצעתי לסייע. מקווה שיבחרו בדרך הזו.

שיהיה לכולנו סוף שבוע גשום ונהדר

 * ביטוי שעוסק בתפיסת מקומו של אדם כאחראי בסיטואציה מסוימת או במערכת יחסים.