אני מתנדבת בפעמונים כבר כמה שנים. ארגון פעמונים הוא ארגון חברתי ללא מטרות רווח וכל שאיפתו היא לסייע למשפחות בארץ לנהל חיים כלכליים מאוזנים ואחראים. במסגרת ההתנדבות אנחנו מלווים משפחות ומספקים להן ייעוץ פיננסי, ידע, כלים והרגלים נכונים. 

פגשתי את נטלי וארז אחרי מספר חודשים בהם ניסו להתנהל כלכלית לפי התוכנית אבל התחושה הייתה שזה לא מצליח. ארז לא מצא עדיין עבודה חדשה, העסק של נטלי בקושי התרומם ואולי הקושי העיקרי היה הייאוש שתקף את שניהם. הם הרגישו שאי אפשר לצאת מהבור הכלכלי שהשריפה הכניסה אותם. לשניהם היו חובות והיו בהליכי חדלות פירעון. 

לפני שהגעתי לפגישה הראשונה שלי איתם קיימנו התייעצות בצוות המוביל של פעמונים. מצד אחד היה ברור שאנו רוצים לעזור כמה שניתן, מצד שני עלתה תחושה שהם לא מתאמצים מספיק. והדבר אולי הבולט ביותר היה הדירה החדשה בשכונה אל מול הים – הציפייה הייתה שאם יש קשיים כלכליים אז לא גרים בדירה כזו ושוכרים דירה אחרת. 

מהרגע הראשון של הפגישה שלנו אמרתי שבאתי לעזור ואעשה כל מה שאני יכולה, ומכל הלב, והבהרתי שלא תמיד זה יהיה ליטוף.. לפעמים אשאל שאלות קשות או אציב להם מראה של המצב. הכל בשביל בסופו של דבר להביא אותם ליציבות כלכלית. 

דיברנו בשיחה על אפשרויות התעסוקה של ארז, על העסק שלה, התלבטנו האם להתעקש על העסק או לנסות לחפש משהו אחר, בחנו את מצב החובות וההסדרים, בדקנו מה הכוחות והאפשרויות במצב הקיים, וגם איפה הקשיים הגדולים ומה ניתן לעשות. הייתה שיחה פתוחה וגלויה.

בשלב מסוים אמרתי להם שאנו חשים קצת אמביוולנטיות בנושא הדירה ואיך זה יכול להיות שבמצבם הם גרים בדירה כזו. ואז היא ענתה לי: " את יודעת עפר, זה נראה טוב אולי אבל זה כלוב של זהב.. וגם ציפור בכלוב של זהב עדיין מרגישה כלואה". וזה היה כלוב כי לפי החוזה הם היו מחויבים לעוד כמה חודשים בדירה והם בעצם ברחו אליה ועדיין נאנקו תחת המשא של ההלוואה שלקחו בשביל הדירה. אז הדירה אולי נראתה טוב אבל היא לא אפשרה להם לרגע ליהנות ממנה. להפך. ואני באותו הרגע למדתי שיעור על כמה לפעמים החיצוניות שונה ממה שקורה באמת בפנים, וכמה חשוב לדבר על הדברים ולשמוע. ומאותו הרגע שחררתי את הציפיה בנושא הדירה והייתי איתם לגמרי בתהליך ובאתגרים שעוד היו לפניהם. 

הליווי שלי הסתיים אחרי קצת יותר מחצי שנה ונפרדנו בידיעה שהם בדרך הנכונה. עוד היו חובות להחזיר אבל ארז מצא עבודה, העסק של נטלי התחיל להיות יציב יותר, הם למדו להתנהל באחריות ושקלו כל רכישה בהתאם להכנסות ולהוצאות. ובעיקר היו יותר אופטימיים. אני המשכתי כל ראש השנה להתקשר ולאחל חג שמח ושנה טובה ומדי פעם להתעדכן מה שלומם. 

והשבוע, קצת לפני הסגר השלישי, הרמתי טלפון ושאלתי מה שלומם ואיך יעברו את הסגר. 

והיא ענתה לי:" את זוכרת שדיברנו על כלוב של זהב פעם בהקשר של הדירה?"  (שמזמן הם עברו לאחת אחרת, צנועה יותר אבל נחמדה לא פחות) והיא מוסיפה: "אז בדיוק השבוע חשבתי על זה ועל כמה לפעמים גבולות וקירות, כמו הצעדים הכלכליים והוויתורים שהטלנו על עצמנו כדי להתרומם, יכולים לפעמים לתת בטחון. אז וואלה, הסגר הזה דווקא יהיה בסדר אני מאמינה". 

שיהיה לכולנו סוף שבוע מעולה וסגר קל

 * מקום שנראה יפה ומפתה אך בעצם מגביל את החופש ולפעמים אי אפשר לצאת ממנו.