אני לא אשת חינוך ובטח אפשר לדבר על זה הרבה ויש ילדים שונים וסיטואציות שונות, אבל באותה שנה בגן, מה שאני ראיתי, זה איך כל פעם מחדש השיטה הזו עבדה. מצד אחד היא הציבה גבולות (לסדר הוא יסדר, זו לא השאלה) ובמקביל נתנה לילד את האפשרות לבחור. אם הוא לא רוצה לבחור בין הדברים אז הוא יכול לבחור מי יחליט מה הוא יסדר. זו גם תחושת שליטה (אני זה שמחליט) וגם היכול לבחור.

גם כמבוגרים אני רואה כמה חשוב לכולנו שתהיה לנו היכולת לבחור וכמובן גם היכולת לשלוט באפשרויות שלנו. בחדר הגישור יש לא מעט סיטואציות בהן יש תחושה לאחד הצדדים שהצד השני כופה עליו משהו ומונע ממנו את זכות הבחירה. המקומות האלו תמיד מרגישים זרים לתהליך אבל גם בהם יש בחירה.

הגיע אליי לא מזמן זוג צעיר לגישור. הם היו כבר גרושים שנתיים, עם הסכם מבימ"ש, אבל היו בעיות ביישום שלו והם החליטו לבוא לגישור להסדיר את הדברים. הם היו זוג ממש צעיר, התחתנו מיד אחרי הצבא, ומהר מאד מצאו עצמם עם שני ילדים קטנים וריבים גדולים. הם החליטו להתגרש וערכו הסכם והוא עזב את הישוב בו התגוררו והגיע לבקר את הילדים פעם בשבוע. הוא היה בחור צעיר, בלי מקצוע או תואר אקדמאי, וניסה את מזלו בכל מיני עבודות מזדמנות. הוא לא הצליח להקפיד על תשלום המזונות כי, לטענתו, ההכנסה שהייתה לו לא הספיקה. שנתיים זה קירטע עד שהיא החליטה שחייבים להסדיר את הנושא. בחדר הגישור עלו עוד כמה דברים ונושאים, והיו כעס ובכי גם סביב המפגשים עם הילדים.. ועל הכל דיברנו והסדרנו. ונשאר להחליט על גובה המזונות המתוקן. היה ברור שהוא לא יכול לעמוד בסכום שהוסכם עליו, והיא הסכימה להפחתה מסוימת מתוך הבנת מצבו באותו הזמן, אבל לא הייתה הסכמה על גובה הסכום (שני הסכומים שהם הציעו נתנו מענה לצרכי הילדים – על זה לא הייתה התפשרות).

וערב אחד היא מתקשרת אליי נסערת ומספרת שהיא רוצה לנסוע עם הילדים לחו"ל, וכבר קנתה כרטיסים אבל כדי להוציא דרכון לילדים צריך את חתימת שני ההורים במשרד הפנים והוא מתנה את הגעתו למשרד הפנים בכך שהיא תאשר את סכום המזונות שהוא ביקש להסדיר.

היא הרגישה שהוא סוחט אותה ושהוא לא נותן לה אפשרות בחירה ושאלה מה אפשר לעשות. הבחירה בתהליך של גישור מסמלת בעיניי את הרצון להגיע להסכמה בלי כיפופי ידיים או הפעלת לחץ, והצעד הזה שלו היה לכאורה מאד לא מתאים להליך הגישור. מצד שני, גם בגישור בסופו של דבר מתנהל סוג של משא ומתן והבחירה בין אפשרויות נמצאת כל הזמן.

עברתי איתה על האפשרויות שיש כרגע. היא ציינה בכנות שהיא יודעת שעל פי הסכם הגירושין שלהם כל נסיעה של אחד ההורים לחו"ל עם הילדים מחייבת אישור מראש של ההורה השני והיא לא עשתה זאת הפעם, אבל לא ציפתה שיתנגד. והבינה שהאפשרויות שלה כרגע הן לבטל את הנסיעה (בשל לחץ הזמן) ולחזור לחדר הגישור כדי להגיע להסכמה על הסכום או להסכים לתנאי שלו. גם אם מהצד נראה לנו שהוא לא השאיר לה ברירה וזו לא הייתה בחירה חופשית, היא הרגישה בסוף השיחה שהבחירה בידיה ואמרה לי שהיא הולכת לחשוב על זה.

שתהיה שבת נהדרת