הם הגיעו אליי לפגישת ייעוץ – נשואים כשנתיים, לה אלו נישואים שניים ויש לה ילד בן 13. הגרוש לא משלם לה כבר הרבה זמן מזונות ומערים קשיים נוספים הקשורים בילד, והם באו להתייעץ מה לעשות. עברתי איתם על כל החלופות האפשריות וכל דבר שהצעתי – הם ענו שכבר ניסו וזה לא הצליח. הגרוש מתחמק מתשלום, עובד ללא תלוש משכורת כך שאי אפשר לפנות להוצאה לפועל לעקל לו את השכר, ההכנסה שלה כנראה לא מאפשרת לה לקבל מזונות מהביטוח הלאומי, הוא חי אצל בת זוגו אך לא רשום בשום מקום... עברנו במהלך הפגישה על המון אפשרויות, והסתבר שאת הכל כבר ניסו. אפילו כאשר הצעתי צעד חריג יחסית שמערב משטרה היא סיפרה שגם את זה עשו, וכשהשוטרים הגיעו אליו הביתה, בת הזוג שלו שיקרה שהוא בכלל לא גר שם והשוטרים ויתרו.

מתוך רצון לנסות ולעזור סיכמנו על עוד כמה בדיקות שאעשה ובאמת כמה ימים אח"כ שלחתי להם מייל עם עוד כמה אפשרויות שיכולות לסייע בקצת. וזהו. לא חזרו אליי.

שנה מאוחר יותר הרמתי אליהם טלפון. הבעל ענה. ביקשתי לשמוע ממנו, אם הוא מסכים, על החוויה שלהם מהייעוץ שלי. לא בשביל לשכנע אותם להיעזר בי שוב אלא ממש בשביל הלמידה שלי. מה הם הרגישו שקיבלו בפגישה ומה היה חסר להם. (זה לא היה לי פשוט אבל העזתי כי חשבתי שזה יכול לתרום לי).

ואז הוא ענה לי ואמר: תראי, כשהגענו אלייך לייעוץ, ציפינו לנס. כבר היינו די מיואשים וניסינו המון והייתה לנו תקווה שיהיה נס ותציעי לנו משהו שעוד לא הציעו לנו. קיווינו שהכל ייפתר.

והייתה שתיקה קצרה. ואני הרגשתי מין חיבור מוזר כזה בין שנינו – התחושה הייתה ששנינו הבנו לעומק, באותו הרגע, שכנראה אין כאן ניסים. הסיטואציה שהם היו בה (עם עוד המון מורכבות עם הגרוש לא רק בנושא המזונות) הייתה כל כך קשה שחייבה התמודדות סיזיפית, יקרה וכנראה גם מאד מתסכלת. ולא היה פתרון קל.

ההבנה העמוקה שלי שכל כך רציתי לעזור, ועשיתי כל מה שיכולתי, אבל לא יכולתי לגרום לנס. והם ציפו לנס.

ונזכרתי ברגע הזה השבוע. ההבנה העמוקה הזו שהיום, עכשיו, אני כל כך מקווה למשהו טוב שיקרה ואפילו מייחלת לנס. ממש מייחלת לנס. ומבינה שכנראה לא יהיה נס וצריך להתכונן לגרוע. צריך עוד הרבה אוויר לנשימה בשביל להצליח לשהות בתוך אי הודאות והקשיים. ולא להפסיק לקוות לטוב, ויחד עם זה לעשות טוב. לעצמי ולאחרים.

חג סוכות שמח