25.9.2020
הכתובת הייתה על הקיר*
במהלך פגישת הגישור שהייתה לי איתם השבוע היה איזה רגע שבו הוא, הבעל, היה כל כך נסער שהוא פשוט קם מהכיסא. לא היה מסוגל לשבת.
הם נמצאים בהליך גירושין והגיעו אליי לגישור על מנת להגיע להסכם כולל בכל הנושאים הקשורים לילדים ולסיום הנישואים, ולהגיש אותו לאישור בימ"ש.
יש להם שלושה ילדים בגילאי 5, 8 ו-10 והם בדיוק סיימו לבנות את ביתם החדש. היא סיפרה שהתלבטה תקופה ארוכה ובסופה החליטה שהיא רוצה להתגרש. כבר הרבה זמן סיפרה המצב ממש לא טוב. אין כבר קשר, אין אינטימיות. אין שמחה בבית.
הוא היה מופתע ובעיקר פגוע. לא הצליח להבין איך זה יכול להיות שהיא חושבת על זה כבר חצי שנה. הפגיעות וההפתעה באו לידי ביטוי בכעס: "אם היית אומרת לי לפני חצי שנה כבר היינו במקום אחר היום. הייתי כבר ... לא יודע.. הייתי במקום אחר". הוא לא היה מסוגל להתקדם ולדבר על חלוקת ימי השהות של הילדים או על איך ייחשבו את שווי הבית. כל הזמן חזר בכעס על העובדה שהיא כבר ידעה כמה חודשים שהיא רוצה להתגרש ופתאום הנחיתה עליו את זה.
כשחשבתי על זה שמתי לב שאצל הרבה מהזוגות שמגיעים אליי לגישור בגירושין, יש צד אחד שהתבשל עם ההחלטה לא מעט זמן ויש צד שמופתע. לא היה לגמרי מוכן לזה. גם אם ניסו טיפול זוגי או נתנו עוד צ'אנס, בסוף כשהם מגיעים לגישור, והם מספרים על ההחלטה, הם חוזרים לנקודת ההתחלה (לכאורה) בה צד אחד החליט לאחר מחשבה ארוכה והצד השני לא.
