וזה הזכיר לי את הסיטואציות האלו בחיים שאנחנו מתקדמים בצעדים קטנים לאיזושהי מטרה ומרוב שאנחנו מתמקדים בצעדים אנחנו לא רואים את התמונה כולה. ואיכשהו, העובדה שכבר עשינו כמה צעדים, גורמת לנו להמשיך כי אחרת כל הצעדים הקטנים שעשינו לא יהיו שווים..
למשל חיכיתי לא מזמן ליד בית עסק כלשהו שרציתי לקנות ממנו משהו (לא משהו מאד הכרחי עבורי, סתם התחשק לי). הדלת הייתה נעולה אבל אמרו לי שהמוכרת רק קפצה הביתה לכמה דקות. אז החלטתי עם עצמי שאחכה 7 דקות ואם היא לא מגיעה אני הולכת. אבל כשעברו 7 הדקות אמרתי לעצמי - אבל כבר חיכיתי.. זה יהיה טיפשי ללכת עכשיו.. אז חיכיתי עוד. ואחרי עוד כמה דקות אמרתי לעצמי שזה טיפשי כי אני לא ממש חייבת את המוצר הזה, אבל מצד שני כבר חיכיתי רבע שעה אז אחכה עוד.. בסוף, אחרי 25 דקות הלכתי. בלי המוצר. וחשבתי לעצמי שאם הייתי מסתכלת רגע על התמונה הרחבה ולא על המקטעים בהם חיכיתי כל פעם קצת, הייתי רואה שאני עומדת ומבזבזת המון זמן על משהו שאני בכלל לא חייבת.
אני רואה את זה גם לא מעט בחדר הגישור. דוגמא אופיינית היא אותו זוג ל-4 ילדים שבמשך כמעט כל פגישות הגישור לא הפסיקו לריב. היא הייתה בתחושה שכל העולם נגדה, בעיקר הוא, ונלחמה בכל נושא שהועלה. כל סעיף - מאחריות על הכנת הסדנוויצ'ים לחוג, תשלום הפלאפונים של הילדים, מי מקבל את הרכב המשפחתי (הישן והחבוט שלא היה שווה הרבה) ומי מממן את התיקונים של הרכב, ועד הכלב המשפחתי. בכל נושא ההתנהלות הייתה דומה - היא תוקפת אותו עד שהוא אומר: "בסדר, אני מוכן שאת תקבלי את הרכב. העיקר שנצליח להתקדם". או :"בסדר, אני לוקח על עצמי את התשלום על הפלאפונים".
כל הסכמה כזו יצרה רגיעה לזמן מסוים ונתנה תחושה של התקדמות ותקווה, אבל מהר מאד, כבר בנושא הבא, שוב חזרה התוקפנות. והתמונה לאט לאט התחילה להתבהר - הוא עושה כל הזמן ויתורים והיא עדיין מרגישה כל הזמן בנחיתות וכועסת עליו ועל כל העולם.
אני כמגשרת השתדלתי כל הזמן לשקף את ההסכמה שהגיעו אליה ביחד עם ההסכמות הקודמות, לבחון ביחד איתם האם התוצאה הסופית סבירה וישימה.
מהצד זה הרגיש לפעמים כמו "שיטת הסלמי" - עוד הסכמה שלו, ועוד ויתור שלו, ועוד צעד קטן.. והתקרבנו לסיום ההסכם. ורגע לפני הסיום, כששניהם (ולמען האמת גם אני) כבר מותשים מהתהליך הארוך והמייגע בשל ההתעקשויות והירידה לפרטים קטנים, הגיע רגע השבירה. נראה היה לי מהצד שהוא פתאום הסתכל על התמונה הגדולה, והבין שהוא כל הזמן ויתר וההסכם הכולל הולך להיות מאד לא הוגן לתחושתו. וראיתי אותו מתלבט עם עצמו ומחליט בסופו של דבר שהעיקר שזה ייגמר כבר..
ובדיוק ברגע הזה היא החליטה לחזור ולהתעקש על החוג של הבן האמצעי ולדרוש את החוג היקר יותר מה שחייב אותו לעוד 80 ש"ח השתתפות בחודש. ולזה הוא כבר לא הסכים. פתאום הוא כבר לא הסתכל על הצעד הקטן האחד אלא על התמונה כולה. וברגע הזה הוא החליט שהוא שם גבול.
השיטה של צעדים קטנים, עצירה להתלבטות בצמתים בדרך והגעה להסכמות קטנות, היא מצויינת ומביאה הרבה פעמים לתוצאות. היא גם זו שמאפשרת הרבה פעמים את ההתקדמות. אבל אסור בעיניי לוותר על המבט על התמונה כולה.
סוף שבוע נעים
* טקטיקה שמטרתה השתלטות עוינת בשלבים, כשכל שלב מבוצע כביכול מרצונו החופשי של הקורבן, שאינו רואה את התמונה הכוללת ואת התוצאה הסופית. 
