אותו זוג שהגיע לפני כמה שנים הגיעו בשביל להתגרש. הוא כבר עזב את הבית והם באו להבין מה התהליך המומלץ בשבילם.

הסברתי על תהליך הגישור ואיך הוא מתנהל ומה המשמעויות שלו. וכשסיימתי ביקשתי לשמוע אותם. מאותו הרגע ועד סוף הפגישה היא לא הפסיקה לבכות. סיפרה בכאב שהיא בסיומה של שנה בה הייתה בבית עם הילד השלישי. סיפרה על לא מעט קשיים ומתחים בתקופת "חופשת הלידה". סיפרה בכאב על היציאה שלו מהבית ממש בשיא המתח ושהוא משכיר איזו דירת חדר בתל אביב כדי להיות קרוב לעבודה ושאין ביניהם כמעט קשר ולא נפגשים. את כל זה סיפרה תוך כדי דמעות ובכי.

והוא ישב בשקט. היה לו מאד קשה עם הסיטואציה. כשפניתי אליו סיפר בכמה מילים על השנה הקשה ועל הצורך להתרחק מהכל ולהתמקד בעבודה.

בתוך כל השיחה המתוחה התפקיד שלי היה בעיקר להקשיב. הרגשתי את המצוקה הגדולה של שניהם, את המותשות מהשנה האחרונה. את הכאב. וגם את המתח סביב מה שהולך להיות, ובתוך הפגישה זה התבטא בהרבה שתיקות. ובכל שתיקה באמת היה אפשר לחתוך את המתח בסכין. ובכל רגע כזה, פשוט אפשרתי למתח להיות נוכח מבלי לנסות לפתור אותו. אולי ההגדרה המדויקת יותר היא שהחזקתי עבורם את המתח.

אחרי שעה סיכמתי את הפגישה בכמה מילים מחברות, הדגשתי את העובדה ששניהם ציינו בהמון אהבה את החיבור לילדים וההערכה של כל אחד להורות של השני, למרות ובתוך המתח, והזכרתי את הרצון ששניהם הביעו להליך מתחשב ונעים. וזהו. סיכמנו שהם יודיעו לי מה קורה, שילמו על הפגישה והלכו.

אחרי שבועיים התקשרתי לשאול מה נשמע. היא ענתה שהחליטו לא ללכת לגישור. אמרתי שזה כמובן בסדר גמור וביקשתי לדעת מה הסיבה. והיא ענתה: "השיחה איתך לפני שבועיים הייתה הפעם הראשונה מזה כמה חודשים שהצלחנו לדבר אחד עם השניה. וזה פתח משהו. המשכנו אחר כך לדבר עוד המון והחלטנו רגע לעצור ואולי אפילו שהוא יחזור לגור בבית ונראה מה קורה..".

זוג אחר הגיע אליי לפני כמה חודשים לפגישה הראשונה. גם להם הגדרתי את מטרת הפגישה. וכשהם התחילו לספר מה קורה הם פשוט לא יכלו להפסיק. היו להם כל כך הרבה טענות וכעסים ונושאים.. והפגישה התארכה לכמעט שלוש שעות. האווירה הייתה מתוחה ועלו דברים ממש לא קלים אבל פשוט הרגשתי שהם חייבים את הזמן הזה לשוחח ואפשרתי להם. מדי פעם עזרתי למסגר דברים ובעיקר לפרוט אותם לנקודות או צעדים קטנים כדי שהמצב יהיה קצת פחות מאיים. ולפני שהם יצאו, הסתכלו על השעון והתנצלו על השעה.. "זו פעם ראשונה שאנחנו מצליחים לדבר מזה הרבה זמן..". (במקרה שלהם הם המשיכו בהליך הגישור והיום הם כבר אחרי אישור הסכם הגירושין בבית המשפט).

בספר "מדברים בקלישאות" של מאיה פרוכטמן, היא כותבת שבעצם במקור הביטוי מדבר על המתח שנמצא באוויר ואומרים בצורה ציורית שאפשר לחתוך את האוויר בסכין. בהמשך זה התפתח לביטוי לחתוך את המתח, אבל, היא כותבת, בזה אולי יש משהו טוב כי אם אפשר היה לחתוך את המתח עצמו בסכין אז בעצם היו לנו הרבה מתחים קטנים. וחשבתי על זה שחוץ מלתת את המקום המוגן והמכיל שמאפשר להעלות נושאים וקשיים ומתחים, אחד התפקידים שלי הוא לעזור לפרק או לחתוך את המתח לכמה מתחים קטנים, שאיתם, בתקווה, קצת יותר קל להתמודד.

סוף שבוע נעים,